חיים בין הקטבים

היום בבוקר בת השבע שלי, מיקה, ראתה אותי נוטלת תרופות, ושאלה אותי, באופן הכי טבעי -  למה אני לוקחת תרופות. לרגע לא היססתי ועניתי לה, בצורה הכי כנה שהכי מותאמת לגילה -  שכמו שלסבתא יש סוכרת, שזו מחלה של הגוף, לי יש הפרעה דו קוטבית, שזו מחלה שהיא לא בגוף, אלא בנפש, במצבי הרוח שלי, שיש לי נטייה לפעמים להיות נורא עצובה, ולפעמים אני שמחה יתר על מידה, באופן לא בריא, והתרופות הללו שומרות אותי באיזון ושומרות על מצב הרוח שלי. השיחה הזו הייתה לי בראש כבר תקופה, כי ידעתי שיבוא היום ובו הילדים שלי ישאלו, וידעתי שאני לא אוכל לעשות אחרת - מאשר להיות הכי כנה והכי פתוחה שאני רק מסוגלת להיות באותו הרגע. כן לפשט, כן לעדן, אבל הפתיחות והכנות הם המוטיבים שנושאים אותי למחוזות האיזון והשפיות, למחוזות הבריאות והחיים הבאמת טובים, אז אין לי שום כוונה להסתיר מהילדים שלי את המאניה דיפרסיה שלי. נהפוך הוא -  הם גדלים למציאות שבה הם רואים אמא מתפקדת, הם יודעים שאמא הולכת למטפלת ומדברת שם וזה עושה לה נחמד, אפילו יודעים שקוראים לזה פסיכולוגית, וגם אמא לוקחת תרופות ואמא חיה את חייה ואבא לצידה, ו