חיים בין הקטבים

לא מזמן סוף סוף פתחתי גוגל,  שנתיים אחרי שקיבלתי את האבחון, וקראתי קצת על מאניה דיפרסיה והמאפיינים שלה. אני לא הולכת לדבר על המאפיינים הכלליים שכל אדם יכול למצא היום בגוגל, כי אני חושבת שכל אדם חווה כל מחלה בצורה טיפה שונה, לכל אחד יש את הניואנסים שלו, את היחודיות שלו בתוך המצב הנפשי הזה ואני אנסה להביא פה את המאניה דיפרסיה כפי שאני חווה אותה ולקשור את הנטייה הנפשית הזו גם למסע ההתפתחותי שלי כאדם. מגיל מאד צעיר נאמר לי שאני מאד רגישה. אני הייתי מוכשרת ויצירתית ברמות שקשה להסביר, בגילאים מאד צעירים, הייתי נוטה מאד להתפרצויות, לבכי מרובה, גדלתי כילדה מרצה (אני בטוחה שעוד אכתוב על חוויות הילדות שעיצבו אותי לאשה שאני היום), שפורצת גבולות. מה זה אומר פורצת גבולות? מתנהגת בצורה לא מקובלת ולא הגיונית לגילה. זה לא הגיוני שילדה בת שנתיים תעשה צרכים בסיר לילה, תרוקן אותו ותשטוף אותו. זה לא הגיוני שילדה בת 10 תתחיל לסעוד קשישה בת 90 (לקלח אותה, להחליף לה טיטולים, לחבוש לה פצעי לחץ - אלו דברים שעשיתי מגיל מאד צעיר ועד גיל 17 כשהיא הלכה לעולמה, היא הייתה דודה של סבתי). בגיל ההתבגר

אנחנו לא התוויות שמדביקים עלינו. אנחנו לא המחלות, לא הקשיים, לא הנכויות, ולא כל תווית שהיא שהדביקו לנו במהלך הדרך, אנחנו לא עצלנים/אגרסיבים/כעסנים/שאננים וכו' אנחנו לא הפרעת הקשב שלנו, הפרעת הרגש שלנו, והפרעת האישיות שלנו. בדיוק לפני תשע שנים גם אני קיבלתי תווית. התווית הראשונה הייתה "אישיות גבולית נרקסיסטית". בפעם הראשונה התעלמתי מההגדרה הזו שהלבישו עלי פסיכיאטרים ב"שלוותא" (עוד לא היה להם מספיק היסטוריה עלי כדי לאבחן אותי כדו קוטבית). אמרו לי שיש לי אישיות גבולית, וזה נכנס באוזן אחת ויצא מהשנייה. ממש כך. אפילו לא טרחתי לפתוח גוגל ולבדוק מה זה אומר. רק ידעתי שפסיכיאטרים לא יודעים לעבוד ללא תיוגים. תייגתי אני את הפסיכיאטרים ככאלו שאינם יודעים דבר ורק משננים ציטטות מספרים מיושנים, יש להם את מדריך האבחנות של המחלות הפסיכיאטריות, והם עובדים נאמנים של המדריך הזה, חייבים לשייך אדם - לקטגוריה. בהתעלמות שלי היה משהו בריא מצד אחד, ומצד שני גם מדחיק ומתכחש, ובאמת אמנם הבנתי שעברתי משבר נפשי, אבל חשבתי שזו אפיזודה חד פעמית, דכאון מקומי שלא טופל כיאות, ובעזרת טיפול אנ

אותנטיות. האותנטיות ניתנה לי כמתנה על עמל קשה. ממש כך. אני חושבת שקיבלתי אותה אחרי האשפוז ב 2016, אחרי שהבנתי שהדחקתי את הדיכאון של עצמי וכמה שחשבתי שאני מודעת, לא באמת הסתכלתי פנימה. זו הייתה סטירת לחי קשה, ואחרי שסיימתי להתאכזב מעצמי, לבקר את עצמי ולשפוט את עצמי על "איך פספסתי את זה?!", התחלתי להבין ששיפוט וביקורת לא יעזרו כאן (הם לא עוזרים אף פעם, הם רק משתקים ופוצעים עוד יותר, אבל זה בפוסט נפרד), התחלתי להבין שרק אם אני אצא עכשיו למסע פנימי עמוק, אני אוכל להיות שקטה, ובטוחה בעצמי שאני אדע לזהות בתוכי מצבים נפשיים מורכבים ולטפל בהם לפני שאני פורצת במחול שדים מטורף שהוא המאניה. לא מתכשחת לדבר. זה קטע טריקי במאניה דיפרסיה, כי כשאדם במאניה הוא נהיה אקסטרה חריף, אקסטרה תחמן, אקסטרה חכם והוא נמצא בהכחשה גמורה שהוא במאניה. הוא לא רק יכחיש שהוא במאניה כלפי הסביבה, הוא יכחיש את זה גם פנימית, וכשהבנתי את זה, ידעתי שאני צריכה לבנות בתוכי יכולת להיות הכי כנה עם עצמי שאני יכולה. הכי פתוחה עם עצמי. שום דבר לא יכול להתקיים יותר במחשכים ועכשיו אני נכנסת פנימה לתוך עצמי עם פנס ומתחילה

מושלמות, או במילים אחרות "פרפקציוניזם" לפני כמה שנים הייתי מתהדרת ב"תכונה" הזו - "אני פרפקציוניסטית" הייתי אומרת בראיונות עבודה ולכל מי שהיה מוכן לשמוע. באמת ובתום לב האמנתי שזה המקום לשאוף אליו - הרצון הזה תמיד להיות מושלמת, לעשות דברים בצורה מושלמת, לחיות חיים מושלמים, להיות מוקפת בחברת אנשים מושלמים. לטעות זה לא בבית ספרנו, ובטח לא להודות על טעויות, כי הרי - אז אחטוף קיתונות של ביקורת (פנימית, כמובן שפנימית). דפוס חולה מאד, דפוס שמבקש להימנע מטעויות, להימנע מנפילות, כאילו שטעויות, כשלונות, למידה - הם דבר רע ואני צריכה להיות כל הזמן בעמדת ה"מושלמת". זה אחד הדפוסים הכי מתישים עלי אדמות, זה להציב לעצמנו סטנדרט על אנושי. לקח לי כמה שנים טובות להבין שמושלמות לא קיימת בעולם הפיזי שלנו. בהגדרה, זה לא חלק מחוקי המשחק כאן. אנחנו באים לפה ליפול, לטעות, ללמוד, לחוות, להתנסות, להתפתח ולהיות כל הזמן בתהליך של שינוי וגדילה. כשאני אומרת שאני פרפקציוניסטית אני מונעת מעצמי את אלו בדיוק! כי הרי בתוך האמרה הזו יש מסר מאד חד משמעי - אני לא מוכנה לשאת במחיר הכ

הצלחה אני מהרהרת הרבה במושג ההצלחה בימים האחרונים, מה זה הצלחה, מי מכתיב מהי הצלחה, ומה זה אומר לכל אדם ואדם להיות "מצליח". אי אפשר שלא – לאור סיום שנת הלימודים והמחשבות שיש לנו על הצלחה בחיים. אני אתחיל מהפשוט והמקובל – רוב האנשים (אני מכלילה מטעמי נוחות, ברור לי שיש המון אנשים גם שלא חושבים כך) קושרים בין הצלחה לבין קריירה, עושר, מעמד כלכלי, רכוש, רווחה וסטטוס. אנחנו רואים אדם עשיר, איש עסקים, עורך דין מצליח (אחרת אין לי הסבר למה לכל הרוחות יש כל כך הרבה עורכי דין בישראל) – וישר קופצת לנו דעה של אדם מצליח. אדם מפורסם, שהרבה עיניים עליו, הוא אדם שנחשב למצליח. שוב, כמובן שיש יוצאים מהכלל שלא חושבים כך, אבל אני מנסה לחשוב בקווים כמה שיותר כלליים. אדם שהגיע לנכסים, שיש לו משפחה, שבריא, שיש לו רווחה כלכלית – הוא מודל של אדם מצליח, לדעת רבים. ואני רוצה רגע לגעת במושג ההצלחה ברמה האישית ולהבין מה זו הצלחה בשבילי. אז מה זה "הצלחה"? מאחורי המילה עומדת אנרגיה רבת משמעות (מאחורי כל מילה שאנחנו הוגים) ואני אמנם לא בדיוק איזו פרשנית קבלית, אבל הרבה פעמים כשאני מהרהרת במילה אנ

השבוע סוף סוף פתחתי גוגל וחיפשתי את ההגדרה של "הפרעה דו קוטבית", שאובחנתי לפני כמעט שנתיים שיש לי אותה. כמה נוח ופשוט זה לסדר אנשים לתוך משבצות והגדרות. קראתי את הסימפטומים ונזכרתי בשאלות ששאלו אותי הרופאים, והבנתי שהם ממש משננים שאלות מתוך צ'ק ליסט מוכן. מצד אחד זה מצחיק אותי, כי כאילו, בחיאת, אתם רופאים לרפואת הנפש, ואתם מדקלמים צ'ק ליסט? זה מה שאתם מסוגלים לו? מצד שני זה נורא עצוב כי הם רופאים לרפואת הנפש, הם האנשים שאמונים על הסתכלות בתוך הפנים של הפנים של האדם, והם עובדי ם על פי צ'ק ליסט! בחיאת! אין לכם אינטואיציה? איפה האנושיות שלכם אנשים? מה קרה עם לשבת עם אדם ולשוחח איתו, לקלף ממנו שכבות שכבות, לאפשר לו להיפתח, להבין מה כואב באמת. הרי התסמינים מסתירים כאבים פנימיים קשים, מצוקה נפשית קשה, המחלות הללו לא מתפרצות סתם. אבל לא, הם עובדים עם צ'ק ליסט של תסמינים. מסמנים וי, מתייגים, רושמים תרופות, ויאללה - התחלנו "לטפל" ו"לאזן" (קרי - התחלנו לפמפם תרופות, בלי תמיכה נפשית כמעט) ואת האמת שאני לא מאחלת לאף אחד להגיע לבית חולים פסיכיאטרי. אב

לא מזמן פנתה אלי מכרת פייסבוק, שאני מאד מעריכה את דעתה, ואמרה לי שהיא רואה אותי בתור מי שנותנת למאניה דיפרסיה להכתיב את מי שאני ושאני מתייגת את עצמי כמאניה דיפסריבית. חשבתי על זה לא מעט, ואת האמת - היא צודקת במידה מסויימת, אבל בשביל זה אני חייבת להסביר קודם מה זה מאניה דיפרסיה בעיני ומה זה המבנה הנפשי שקיבלתי. יש לי מבנה נפשי שמאד רגיש לסביבה, יש לי אינטואיציה חברתית רגשית מאד מפותחת, אני מאד רגישה לתנודות המצברוח של כל מי שסביבי, אני מאד יצירתית, יש לי כשרונות בהרבה מאד תחומים, אני נוטה להתרגז מאד, אני נוטה להפליג בדמיון שלי, אני מאד יודעת להתרגש ממשהו, ולהרגיש אותו מאד מאד חזק. אני מאד טוטאלית ברגש שלי, בדרך שלי, במידה מסויימת יש לי נטייה להיות קיצונית בדברים מסוימים. עכשיו, אם נקח את נטיות האופי הללו, ונשים אותם בסביבה תומכת, שבה אני רואה את עצמי, מבינה את (רוב) מה שעובר עלי, ולא שופטת את עצמי או מבקרת אותי, אני מסוגלת להשאר קרובה אלי, ולהכיל את קשת התחושות שלי - גם עצבות מאד גדולה, וגם אופוריה מאד חזקה, יכולות להיות מוכלות וככאלו, הן לא יתנפצו עלי, כי אני מזהה

אני נלי, אני אמא של מיקה ויהל, אני נשואה ליורי, אני קונדיטורית, אני בעלת עסק, אני בת של ההורים שלי, אני חברה, אני אחות, אני דודה, אני באתי לגלגול הזה לחיות את החיים תומם, יש לי אינסוף תחומי עניין וכישרונות, ואני חיה בשלום ובאהבה, בקבלה ובשמחה, עם החיים המלאים שלי, ועם ההגדרה שנתנה לי מערכת הרפואה הפסיכיטארית - הגדרה לפי אני דו קוטבית. בי פולארית. עם נטייה למאניה דיפרסיה. לא, אני לא חולה. לא, אני גם לא בהדחקה, או בהכחשה, אני רק מבינה שהבי פולריות שלי היא אתגר שלקחתי על עצמי ותו לא. ההגדרה הזו לא מגדירה אותי, היא לא פרומיל ממה שאני, אבל אני חיה איתה,  מודעת לה, מבינה אותה,  לומדת אותה ובעיקר לומדת את עצמי - דרכה. היא חלון מדהים להסתכל דרכו עלי ולהבין את עצמי יותר טוב. האבחון שקיבלתי לפני שנתיים בשנת 2016 שאני דו קוטבית, רק גרם לי לשאול שאלות עמוקות ביותר על החיים, ובראשן - מה באתי ללמוד דרך ההפרעה הזו. מה באתי לפתח, מה באתי להשיג, מה באתי להבין - דרך הדו קוטביות שלי. האמונה שלי היא שדבר אינו נגזר עלינו, וכי אנחנו מקבלים על עצמנו, ואף מתכננים ובונים לעצמ